<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן רנ"ח</h1>
<h2>דף לח.</h2>
[שבת פ"ד ע"א] תנו רבנן מדרס כלי חרס טהור כו' ומדרס כלי חרס מנלן דטהור אמ' חזקיה אמ' קרא וכל אשר יגע במשכבו וכו' מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו אית ליה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה מתיב ר' אלעאי מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת ואמאי הא לית ליה טהרה במקוה. צריך אני לפרש האי מפץ של גמי ושל שיפה דלאו כלי עץ נינהו דאי במפץ של עץ הא בהדיא תנן [כלים פי"ח מ"ט] מטה מטמאת חבילה ומטהרת חבילה דברי ר' אליעזר וחכמי' אומרי' מטמאת איברים ומטהרת איברים. ומוקמינן לה במסכת סוכה בארוכה ושני כרעים שהן פשוטי כלי עץ ומקבלין טומאה ויש להם טהרה במקוה. והיינו טעמא דפשוטי כלי עץ יש להן טהרה במקוה כיון דכלי עץ (הוא) כת' גבי טומאה בפרשת מדין גבי טבילה מצינו טבילה לכלי עץ לשם (הכא) הכי נמי כיון דמצינו ירידת טומאה לפשוטי כלי עץ מק"ו לא נחלוק בכלי עץ כיון דמצינו דאיצטריך הכת' טבילה לעץ. אבל מחצלת של גמי שלא מצינו טבילה לכלי העשוי מגמי דהא כלי עץ כת' אם תמצא טומאה במפץ של גמי בקל וחומ' מזה אין לך לרבות טבילה בו בקל וחומר דאי טבילה מועלת במפץ לזב ולא תועיל לו במת טבילה דקולא הוא (אית לה) [אלא] נתיצה כדין כלי חרס שאין לו טהרה עולמית. וזו חומרא היא שאני אומר שלא תועיל לו טבילה אלא נתיצה. ועוד דפשוטי כלי עץ נפקא לן בתורת כהנים (אבל) מכל כלי עץ דמטמאין דומיא דשק מה שק שהוא משמש אדם ואת משמשי אדם (חי שהוא משמש אדם) שראוי לשכב עליו או לישב עליו וראוי לתת עליו אוכלין ומשקין משמשי אדם כגון מפץ של עץ ושולחן וכסא הרי שכל פשוטי כלי עץ מיטמאין מגזרת הכתוב. אבל מפץ של גמי ושל שיפה לא מצינו לו טומאה אלא מקל וחומר. והא דמתרץ הואיל ואיכא במינן הכי קאמר מחצלת של גמי דומה למחצלת של עץ וכמו עץ חשיב ליה. והאי ק"ו הכי פיר' מה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת. הא פכין קטני' כלי הוא וגמר מלאכתן הוא כן ופיהו צר מאד וטהור מכלום קאמר במגע ובמשא דבמגע אינו טמא דהא אינו יכול ליגע בתוכו שפיהו צר. והואיל ואינו ראוי ליגע בו (ו)לא יטמא במשא דהא אמרי' [חולין קכ"ה ע"א] כל דבר שבא לכלל מגע בא לכלל משא וזה שאינו בא לכלל מגע לא יבא לכלל משא. ומה שמקשה רבינו הלא ראוי לנגיעת שער הזב שיכול להכניס לתוכו שער ואחר כך יטמא במשא ומנא לן דשער הזב מטמא במגע דאמרינן בתורת כהנים בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקילקולין שעליו יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל טמא. הרי לך ששער הזב מטמא. ועוד תנן בשחיטת חולין [שם] בפר' העור והרוטב קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהם (פעמים) [סתומים] טהור נקובים כל שהוא מטמאין במגע מנין [שאף במשא] ת"ל הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא. וזה בא לכלל מגע שיכול ליגע (בבשרו) [בשערו]. ועוד דאמרינן [שם קכ"ו ע"א] עלה בעי רב אושעיא חישב עליה לנוקבה מהו ואמרינן מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ומטמאין במשא כיון דעשויה לינקב ולהוציא המוח חשבינן לה כמאן דנקיבה (דמיא) ובא לכלל מגע קרינא ביה. יש לומ' דמכל מקום לא אמרינן שבא לכלל מגע דהא נגיעת שער לא הוי כלום דהא ממעטינהו קרא דכת' והנוגע בבשר הזב נגיעת בשר זב בעינן ובפכים קטנים אינו יכול ליגע בבשרו בתוכו שפיהן צר כדפרישית. אבל גבי נבלה היינו טעמא דמטמאה בשער (הזב) דלא בעינן אלא נגיעת שער. והא דאמרי' במסכת ביצה [ל"ב ע"א] (ומייתינן לה להא מכביצה בפר' אחרון) אילפסין עירוניות טהורות באהל המת ומטמאות במשא הזב ר' אליעזר אומר אף טהורות במשא לפי שלא נגמרה מלאכתן. [ומפרשים] שלא נחקקו עדיין. ואין נראה מדלא פליגי תנאי [בהא] דהא אין לו תוך ומאחר שאין לו תוך אינו מקבל טומאה דהא [כתיב] גבי שרץ כל אשר בתוכו יטמא. ובתורת כהנים אמרינן (טהור) נאמר כאן אשר יגע בו הזב ונאמר להלן וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן מאוירו. אלמא דבעינן חקיקה בין בשרץ בין במגע בין בהיסט. אלא האי אילפסין עירוניות (כליהם) כלים שבתחלה כשהן עושין אותן (אינן עשויין בלא פה) [אינן עושין להן פה] ויש להם חלל ולאחר שנעשו עושים להם פה ודבר (ה)קל הוא. דאי אין להם חלל אין מטמאין דאין פשוטי כלי חרס מטמא כדתניא בתורת כהנים אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור פרט למיטה ולכסא ולספינה ולשולחן ולספסל ולמנורה של חרס שטהורות באהל המת דהא הן סתומין והוי כמוקף צמיד פתיל וטמאות במשא הזב שאע"פ שהן סתומות עתה הואיל ועומדות ליפתח כמאן דפתוחות דמיין דלא מחוסר מעשה הוא דומיא דקולית. ולא מדמינן לפכין קטנים דפכין קטנים גמר מלאכתן שכן הן רגילין לעשות פכין שפיהן צר ואינן ראויין לנגיעת (שער) [בשר] זב והילכך טהורין דאינן ראויין (במשא) לבוא לכלל מגע. משום הכי [הני אילפסי] טמאות במשא הזב. ר' אלעזר בר' צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן וכל זמן שלא נגמרה מלאכתן מחוסר מעשה הוא דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי. וראיה לדבר דפליגי בה דגרסינן לשם תנו רבנן אילפסין סתומות ביום (בזוב) [טוב] דמעשה גמור והשתא משוי ליה מנא משום דסבירא ליה מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי. ורבן שמעו' בן גמליאל מתיר דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי. וזהו כללא דמילתא כל דבר שעשוי ליפתח אע"פ שאינו פתוח עדיין הואיל ובא ליפתח בא לכלל מגע אבל פכין קטנים לא יבאו משום שלא יפתחו יותר שנגמרה מלאכתן. וכל דין (זב) [זה] נידון בכל הכלים אבל [מכל] מקום הכלים סתומין אע"פ שעתידין לפותחן טהורין באהל המת דגזרת הכת' הוא שכל שיש עליו צמיד פתיל בשעת טומאת אהל מציל מפני הטומאה.
